<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ג ח"ד</h1>
<h2>דף פט.</h2>
מעמד שלשתן דכתובה אינו מועיל אם מכרה בטובת הנאה בפני בעלה שלא תוכל אחר כך למחול לבעלה כי בודאי יכולה למחול אח"כ מאחר שעדין לא נתנה ליגבות אף על פי שאם מכר שטר חוב במעמד שלשתן אינו יכול למחול משום דעומד ליגבות כך כתבו התוס' קמא מציעא. טובת הנאה שמכרה בה כתובתה משלה כלומר לאשה ואין הבעל אוכל פירות כי הם פירא דפירא ולא תקינו ליה רבנן אלא פירות וטובת הנאה הוא דבר מועט כגון שמוכרת אות' כך שאם ימות בעלה שתהיה של לוקח או אם תתגרש ואם תמות היא בחיי בעלה ירשנה בעלה ויפסיד לוקח הכל ועל כן נותן לעולם בעבור זאת הקנייה דבר מועט כי הוא קונה על הספ' אולי יפסיד הכל קמא כתובות. נדוניא היא כל נכסים שהכניסה לבעלה בשעת נישואין בין קרקע בין טלטל בין עבדים אפילו שכתובין בשטר הכתובה ואם קבל מהם אחריות הבעל על עצמו הן נקראין נכסי צאן ברזל כלומר שחזקים עליו כברזל ואם פיחתו פחתו לו שהו' חייב לשלם ואם הותירו הותירו לו. ונכסי מלוג ר"ל נכסי שנשארו ולא כתבו אותם בשטר הכתובה ונשארו לעצמ' או נתנו לה במתנ' או נפלו לה בירוש' אחר האירוסים ואם הותירו או פיחתו לה כי אין אחריותן על הבעל והוא אוכל פירות מלשון מולגים את הראש כלומר מסיר מהן הפירות ואוכלן. והכתובה נקראת עיקר הכתובה של מנה מאתים עם התוספת כלומר מנה לאלמנה ומאתים לבתולה כאשר אפרש. אשה שהורישה נכסי מלוג הבעל מוציא מידם קמא.
<h2>דף צ.</h2>
איש ואשה שמכרו שניהם נכסי מלוג יחד מכורין בין שמכרה היא תחלה בין שמכר הוא תחלה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא בנכסי צאן ברזל, אבל מכרה היא בלא הוא או הוא בלא היא מוציאין מיד הלקוחות. ובכל אותם שאמרו שאם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אם קבלה מעות גמרה ומקנה או שכתבה אחריות כאשר אכתוב בחלק י' בדין לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל קמא בתרא. אם יש לבעל עדים או שטר שמכרה לו אשתו נכסי מלוג או שנתנה לו יועיל לו והן שלו אבל בנכסי צאן ברזל או בג' שדות אכתו' בח"י אפילו קנו מינה בין מכרה או נתנה לו יועיל לו כי יכולה לומ' נחת רוח עשיתי לבעלי וכל אלו הדברי' בין בקרקע בין בטלטל בתר'. מכר הבעל נכסי מלוג היא מוציאה מיד הלקוחו' והמקח כל ימי חיי הבעל קיים ואם מתה היא מכרו בטל וכן בירושלמי ופי' הרב רבי יונה שלאלתר המקח בטל משום שבח בית אביה שאינו שבח שיהיו נכסיה מלוג בתר'. מכרה היא נכסי מלוג ומת הבעל מכר' קיים מתה היא הבעל מוציא מיד הלקוחות הגוף כי הוא לוקח ראשון כי הפירות כל ימיה הן בידו והיא מכרה הגוף מעכשיו ופירות לאחר מיתה וכתב רב אלפס והבעל מוציא ואין נות' דמי' ואי איתנהו לדמי המכר בעין חוזר אותם ללוקח כי הן גזל בידו ואם נמצאו לה מעות אמרינן של מכר הן ואין יכול בעל לומר מציאה מצא ורבינו אפרים כתב כי אפילו דמי המכר בעין ומודה הבעל שהם מהמקח אינו מחזיר אותם ללוקח. אבל מכרו שניהם בין מכר הוא ואחר כך היא או בהפך מכרן קיים בתר'. המכנסת שום לבעלה בנדונייתא בשומא מסכום ידוע או אפילו הכניס לה שום משלו ואם רצה הבעל למכור לא ימכור כי הם כמו נכסי צאן ברזל ואם מכרו שניהם לפרנסה הבעל מוציא מיד הלקוחות. ופרש"י או זה או זה רצה לומר אם מכרו שניהם שלא רצה לומר שניהם ביחד יבמות [ס"ו ע"ב] גטין. גרסינן בנדרים [פ"ח ע"א] המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת מעות לבתו אומר לה הרי המעות הללו נתונין במתנה לך ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך ומה שתרצי עשי קנה לדעת שמואל. בעל המוכר שדה לאשתו אם היו מעות טמונין לא קנתה דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי ואם אינן טמונין קנתה והבעל אוכל פירות ופי' רבינו שמשון שאם תפס הבעל מידה מעות טמונין אין מוציאין בבית דין אבל שאינן טמונין מוציאין בתר'. הנותן שדה לאשה קנתה ואין הבעל אוכל פירות וימכרו הפירו' וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירותיו ואינה יכולה היא למוכרו או ליתנו אע"פ שקנתה. והמפרשים כתבו כי הא דאמרי' קנתה ואם מכרה או נתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות אחר מיתתה כדי נכסי מלוג שסילק הבעל מהן אכילת הפירות זולתי אם נתן לה רשות למכור וליתן בשעת נתינה וכן אם אמר לה שאם מתה שיהיו ליורשיה בתרא קדושין. האומר לאשה נכסי לך ואחריך לפלוני ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחרי' במקום בעל כלום ודוקא כשאמר לה כשהיא פנויה כלומר קודם שנשאה ודוקא במתנת שכיב מרע כי אז יכולה למכור בתרא. האומר לאשה אחר שנשאת נכסי ליך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה מוקמי לה בידא דלוקח כי הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד בעל כי כך אמר לה אחריך לקני בעל לא לקני ועל כן אחריך מוציא מיד בעל ולוקח מיד אחריך כי היא היתה יכולה למכור אם לא היתה נשואה בתרא. מוחלת כתובתה. אף על פי שאסור לשהות את אשתו בלא כתובה מחילתה מחילה ואם חזר וכתב לה מאתים יורשיה נוטלין מאתים ולא כתובה ראשונה כתובות. מוחלת כתובתה אין לה מזונות מהיורשין אבל יש לה מהבעל ורב אלפס כתב דיש לה אפילו מהיורשין כתובות. אשה שמכרה שטר או מחלה שטר מתנה לבעלה לא עשתה כלום כי בכל מילי יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי חוץ מנכסי מלוג והא דאמרינן דמוחלת כתובתה לבעלה רוצה לומר עיקר כתובה ואי נמי תזבון כתובתה למאן דחב לה אבל בשטר מתנה שעשה לה הבעל או בחוב אחר שיש לה עליו יכולה לומ' נחת רוח עשיתי לבעלי. ואיפשר דאמר בנדוניית' כן כמו עיקר כתובה וכן בתוספת דטפי רחמא לבעלה מאותם שמכרה להם. ואם האשה כתב[ה] ליך ולכל הבאים מכחך אינה יכולה אחר כך למחול כך כתב הרשב"א בתשובה. אין אדם רשאי למכור כלי אשתו וכן מה שהחתן פוסק משתמש בו ואינו יכול למוכרן כך כתוב בירושלמי ואפילו הכניס לה שום משלו לא ימכו' יבמות.
